נגיף האפשטיין-באר (EBV) נחשב כגורם סיבתי הכרחי בהתפתחות של טרשת נפוצה. מונונוקלאוזיס זיהומית (IM), המתרחשת בעד 70% מהמתבגרים והמבוגרים הצעירים עם זיהום EBV ראשוני, נראית כגורם סיכון נוסף, אך מעט מחקרים היו בעלי עוצמה גבוהה מספיק כדי לחקור קשר זה לפי זמן מאז אבחון ה-IM.
עוד בעניין דומה
לאחרונה, פורסמו בכתב העת Multiple Sclerosis Journal, ממצאיו של מחקר בו חוקרים ביקשו להעריך את הסיכון לטרשת נפוצה באנשים עם IM בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, תוך התמקדות מיוחדת בזמן מאז אבחון ה-IM.
המחקר בוצע במתכונת של מחקר עוקבה רטרוספקטיבי. החוקרים ביצעו שימוש בסטטיסטיקת פרקים של בית החולים הלאומי האנגלי בין השנים 2003-2023, מטופלים עם אבחנה של IM בבית החולים הושוו עם האוכלוסייה הכללית לגבי שכיחות טרשת נפוצה.
תוצאות המחקר הדגימו ששכיחות טרשת נפוצה בחולים עם IM הייתה גבוהה כמעט פי שלושה מהאוכלוסייה הכללית לאחר התאמה רב-משתנית (יחס סיכון מותאם = 2.8, רווח בר סמך 95% (2.3-3.4), מונעת על ידי קשרים חזקים במרווחי זמן ארוכים (מעל 5 שנים) בין אבחון IM לאבחון טרשת נפוצה לאחר מכן.
החוקרים הסיקו כי בעוד שזיהום EBV עשוי להיות תנאי מוקדם לטרשת נפוצה, נראה שתהליך המחלה של IM (כלומר התגובה החיסונית הפגומה של הגוף לזיהום EBV ראשוני) קשור, בנוסף, לטווח הארוך.
מקור: